אני בדיכאון שלא רואים
רבה עם ההורים
המורה שתמות אין לי עצבים אליה
צריך חברות כדי לריב איתן
אין הורים לדבר איתם כי מהם התחיל הכול
אחותי הקטנה בכלל לא אופציה
כנ"ל על אחי
לסבתא כב רלא נעים לי ללכת כל פעם שקורה משהו עם ההורים אני הולכת אליה יא כבר נעלבת
חברות כבר פסלתי?
ו"הם" לא עונים לי אני כבר לא יכולה! הדמעות יורדות לי בלי הפסקה. אני כל כך שמחה שיש מוזיקה לשקוע בה שמחר יש טיול מחורבן לתחנת כוח ואני לא אראה את אמא עד שעה ארבע ככה אבל עדיין המורה המחורבנת תהיה לי מול העיניים ובטח תצרח עלי מול כולם ותצחק עלי כי אני אוהבת את וואן דירקשן כמו שהיא עשתה היום
נשבר לי מהחיים האלה באלי לקפוץ מחר לתוך מיכל נפט ולהציט אותו באש
ומה שהכי גרוע זה שהיום לקחתי כל זכר לטיילור שהיה לי החדר תשמתי במעטפה והדבקתי לדיסק שלה כתבתי מכתב שאם אני אגע בזה עוד כמה שנים אני אזכור למה עשיתי את זה אבל עכשיו אני יכולה להזדהות הכי הרבה איתה ועם דמי
קורבנות להעללות
הפוך הגדול והפוסטרים של התמונות המצחיקות על הקיר לא משכיחות את הכאב
הכאב של מה?
של העובדה שאני לא יכולה להיות עם אנשים
כל פעם שאני עם מישהו הוא נפגעה ממני או מתעצבן ממני או אני ממנו אפילו התמונה של הטישו שכתוב עליו feel good
(בדיחה שלי ושל בנות דודו שלי) לא מנחם אותי
הם לא עונים לי
כתבתי להם שאם הם לא ישמעו ממני מחר שלא יתפלאו אני כנראה לא אהיה בין בחיים אני רק רוצה למות מהחיים המחורבנים האלה צעקות כבר לו עוזרות
כנראה שנועדתי להיות זאב בודד כי כל פעם שמישהו מתקרב אליי מישהו נפגעה איכשהו אין מהלעשות נראה לי שהחתכים בדרך בלי להגזים
כל מה שיש לי להגיד זה שאני הכי מקנאה בעולם בשלומצי הזאת שאני קוראת עליה בספר כמה שהיא רבה ויש לה הורים גרושים וחברים שלה זרקו אותה הכול מסתדר לה יש לה חיים מושלמים
ברגעים כאלה אני רוצה את דמי איתי
;){kind=link}