הרבה זמן עבר מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה
אני מרגישה כאילו חזרתי הביתה ^_^
אני אני אני
אין חי פשוט מה לומר :/
גיליתי מזה חיים רגילים מאז שגיליתי את דמי השנה
עברתי שינוי ענק
פתאום אני הולכת עם חברות לסופרלנד משתגעות שם רבות ואני חלק מהריב נדלקתי על מישהו שאני בכלל לא מכירה דיברתי עם אימא שלי על בנים לבשתי בגד ים בציבוא אכלתי בציבור אני נהנת יש לי חיוך לא מזויף על הפנים אני מפתחת את כישרון הכתיבה והמשחק שלי שבאופן מפתיעה שניהם נורא מפותחים...
אני ילדה נורמלית
מה שקקי זה שהיום הלכתי לים ושרפה לי היד... המבין יבין למה...
בקיצור אנשים, אני אותה ילדה שהבינה כמה דברים
המעבר מיסודי לחטיבה ועוד כשאני לא מכירה אף אחד
ההערצה של אנשים חדשים ולא רק את מי שאימא שומעת
הרגע הזה שאני שומעת שירים של קאמפ רוק ובוכה בגלל השנה
ההפסקות שאני לבד
השיעוריםצשאני מרחפת
רגעי השבירה שאף אחד לא רואה
הדברים שעשיתי לעצמי
הכוך עבר עלי
הכול עוד יעבור אלי
הכול נשאר איתי
לא רק הגוף זוכר גם המוח והלב
הרגעים שהייתי מעדיפה למחוק, ישארו לעד בתור זכרון כואב וצלקות
אני שמחה שהכרתי את האיידולס שלי (דמי לובאטו, שר לוייד, וואן דיירקשן, טיילור סוויפט, קאשה, ליטל מיקס) בזכותם החיים שוב מחיכ







